באיחוד האירופי הגיבו לאיומים על חברות ההגנה שפורסמו על ידי משרד ההגנה של רוסיה, וישראל כרגיל שתקה.

הפרסום של משרד ההגנה הרוסי עם רשימת חברות הגנה וטכנולוגיה אירופיות, שלכאורה קשורות לייצור רחפנים ורכיבים לאוקראינה, הפך לא רק לעוד מתקפה תעמולתית של מוסקבה. לאחר שדמיטרי מדבדב כינה את המפעלים הללו ‘מטרות פוטנציאליות’, הסיפור עבר למישור אחר – מלחץ לשפה פתוחה של הפחדה. האיחוד האירופי הגיב לכך. ישראל, שחברת Elsight מחיפה גם היא נכללה ברשימה, שוב לא ממהרת להגיב בפומבי.

לקהל הישראלי בסיפור הזה רגיש לא רק הרשימה הרוסית עצמה, אלא גם הניגוד בתגובות. בבריסל ראו את האיום, כינו אותו והגיבו עליו. בהקשר הישראלי, שבו מדובר כבר על חברה מחיפה, הקול הרשמי נשמע שוב חלש יותר. והשתיקה הזו הופכת לחלק מהסיפור, כי מוסקבה, למעשה, כבר הכניסה את חיפה למפת הלחץ הפסיכולוגי שלה.

מה בדיוק עשה הקרמלין ולמה זה נתפס כאיום

המשרד הצבאי הרוסי פרסם רשימה של מפעלים באירופה ומחוצה לה, שלפי גרסת מוסקבה, משתתפים בייצור רחפנים או רכיבים עבור הצד האוקראיני. לאחר מכן מדבדב למעשה הציע לראות ברשימה זו כרשימת מטרות פוטנציאליות עבור הכוחות המזוינים הרוסיים. בצ’כיה זה נתפס בדיוק כאיום: השגריר הרוסי זומן למשרד החוץ, ובאירופה הנושא יצא במהירות מגבולות הרטוריקה הצבאית הרגילה.

בחומרים המקוריים, שהיוו את הבסיס לנושא זה, מודגש במיוחד כי ברשימה נכללה גם חברת Elsight הישראלית מחיפה. עבור ישראל זה כבר לא שיחה מופשטת על שיתוף פעולה הגנתי אירופי, אלא הכללה ישירה של המגזר הטכנולוגי הצפוני הישראלי במפת ההפחדה הציבורית הרוסית. זו הסיבה שהסיפור נשמע כואב יותר מאשר רק עוד מתקפה של הקרמלין כלפי המערב.

למה התגובה של האיחוד האירופי הייתה חשובה יותר מהפרסום הרוסי עצמו

נציגת הנציבות האירופית אניטה היפר הגיבה למתקפה הרוסית בצורה פוליטית ביותר. היא הצהירה כי פוטין צריך להתמקד בבעיות הכלכלה הרוסית ולא בניהול מלחמה וטרור. לדבריה, כבר ברבעון הראשון של 2026 הגירעון התקציבי הרוסי עלה על כל הגירעון המתוכנן לשנת 2026 בהשוואה לתקופה המקבילה בשנה שעברה, ורוסיה עצמה ממשיכה לספוג הפסדים עצומים. זו הייתה תגובה לא בסגנון הגנתי, אלא בסגנון התקפי: בריסל לא שיחקה לפי כללי ההפחדה הרוסיים, אלא פגעה בחזרה בנקודה הפגיעה – במחיר הכלכלי והצבאי של המלחמה עבור רוסיה עצמה.

לקורא הישראלי כאן חשובה לא רק הציטוט עצמו. חשוב העיקרון. האיחוד האירופי הראה כי פרסומים כאלה לא ייתפסו כפעולה מידע ניטרלית. הם נקראים כפי שהם נראים: כלי לחץ, איומים וטרור פוליטי.

למה עבור ישראל הסיפור נראה עוד יותר לא נעים

אם עבור בריסל זו שאלה של ביטחון אירופי כללי והגנה על התעשייה הביטחונית, אז עבור ישראל לסיפור יש רמה נוספת של רגישות. ברשימה הרוסית מופיעה חברה מחיפה – עיר שכבר מופיעה כל הזמן בשיחות על ביטחון, החזית הצפונית, הגורם האיראני ותשתיות קריטיות. כאשר מוסקבה משלבת ברשימה שלה דווקא את החברה החיפאית, זה כבר לא ויכוח גיאופוליטי מופשט, אלא אות המיועד לעיר ישראלית ספציפית.

Elsight פועלת במגזר הטכנולוגי הקשור לתקשורת וניהול למערכות בלתי מאוישות ואוטונומיות. זה הופך את החברה למטרה נוחה במיוחד עבור הרטוריקה הרוסית: מוסקבה מנסה להראות שכל משתתף באקוסיסטמה המודרנית של רחפנים – מיצרן הפלטפורמות ועד לספק פתרונות התקשורת – יכול להיות מוכרז כחלק מ’תשתית עוינת’. זהו האפקט המרכזי של הפרסום: הוא לא רק מפרט חברות, אלא מפרט את האיום, קושר אותו לערים, כתובות ושמות ספציפיים.

למה השתיקה הישראלית נראית מוכרת

על רקע התגובה של הנציבות האירופית והתשובה הדיפלומטית של צ’כיה, הקו הציבורי הישראלי נראה פחות מבוטא. בחומרים המקוריים שסופקו, הדגש מושם ישירות על כך שהאיחוד האירופי הגיב, בעוד שהצד הישראלי שוב לא הוציא אות פומבי קשוח באותה מידה. עבור הקהל הישראלי זה נראה מוכר: כאשר האיום נוגע לאוקראינה או לשיתוף פעולה הגנתי אירופי, ירושלים לעיתים קרובות מעדיפה לא להיכנס לעימות פתוח עם מוסקבה גם כאשר ברטוריקה הרוסית כבר מעורבות מבנים ישראליים.

ניתן להסביר את השתיקה הזו בזהירות, בחוסר רצון להרחיב את הסכסוך עם רוסיה או בהרגל ישן לאזן בין הערכה מוסרית לחישוב פרגמטי. אבל האפקט הפוליטי מזה עדיין נשאר לא נעים. כאשר האיחוד האירופי מגיב בפומבי, וישראל מסתפקת בשתיקה, מוסקבה מקבלת מרחב לצעד הבא – להסלמה חדשה של הרטוריקה כבר ללא מחיר פוליטי מיידי.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר כזה רואה בסיפור הזה לא רק מתקפה נגד אירופה או אוקראינה. זה גם מבחן עד כמה רחוק רוסיה מוכנה ללכת בנורמליזציה של שפת האיומים כלפי חברות, ערים ומדינות שעוזרות לקייב טכנולוגית. ואם חיפה כבר נכנסה למפת הלחץ הזו, אז השאלה כבר יצאה מגבולות מלחמה זרה.

מה המשמעות של הסיפור הזה הלאה

התגובה של האיחוד האירופי הראתה שבבריסל רואים באיום חלק אמיתי מאסטרטגיית הלחץ הרוסית. צ’כיה הלכה עוד יותר רחוק וזימנה את השגריר הרוסי, והראתה שהדיבור נתפס כאירוע דיפלומטי משמעותי, ולא כמתקפה תעמולתית חולפת. על רקע זה השתיקה הישראלית נראית במיוחד בניגוד.

עבור ישראל המסקנה העיקרית כאן לא נעימה, אבל ברורה. מוסקבה כבר לא מסתפקת בהאשמות כלפי ‘המערב בכלל’. היא החלה לציין מפעלים ספציפיים, כתובות ספציפיות וערים ספציפיות, כולל ישראליות. ואם לא יגיבו על כך לפחות פוליטית, הקרמלין יחשוב שטקטיקה כזו עובדת.