מצעד הבושה וחיילי צפון קוריאה: איך ה-9 במאי במוסקבה הפך לחלון ראווה של פחד, תעמולה וחולשה של רוסיה

9 במאי ברוסיה של פוטין מזמן הפסיק להיות יום זיכרון.

זה כבר לא על האנשים שנלחמו נגד הנאציזם. לא על המשפחות שאיבדו קרובים. לא על המיליונים שנהרגו, לא על מחיר המלחמה, לא על השקט ליד הקברים ולא על ההבנה מדוע אסון כזה לא צריך לחזור.

יום שהמשטר של פוטין הפך במשך עשורים לכלי תעמולה, פולחן כוח וקידום ‘העולם הרוסי’. יום שבו זיכרון מלחמת העולם השנייה נתפס על ידי אלה שפתחו במלחמה חדשה באירופה.

והנה, ב-9 במאי 2026, מוסקבה קיבלה כמעט איור מושלם לנפילתה שלה: המצעד בכיכר האדומה התקיים ללא ציוד צבאי, נמשך כ-45 דקות בלבד, עם חיילים מצפון קוריאה בשורות, תקלות באינטרנט הסלולרי והיסטריה של תעמולנים רוסים לאחר צו של ולדימיר זלנסקי, שאפשר לרוסיה לקיים את המצעד הזה.

קייב בשלושה ימים, הם אמרו.

כן.

עכשיו קייב מציינת את הקואורדינטות של הכיכר האדומה ומסירה אותן זמנית מתוכניות השימוש בנשק אוקראיני.

איך 9 במאי הפך לכלי של ‘העולם הרוסי’

התעמולה הסובייטית והפוסט-סובייטית הכניסה במשך שנים לראשי האנשים תבנית פשוטה ונוחה: הניצחון על הנאציזם היה כביכול כמעט אך ורק ניצחון ‘העם הסובייטי’, ובגרסה הרוסית – כמעט ירושה אישית של מוסקבה.

זו הייתה החלפה מכוונת.

יום הכניעה של גרמניה הנאצית באירופה מצוין ב-8 במאי. כך רוב מדינות אירופה תופסות את זיכרון הניצחון וסיום המלחמה. אוקראינה ויתרה סופית על הפורמט הסובייטי של ‘יום הניצחון’ וביחד עם אירופה מציינת את ה-8 במאי כיום הזיכרון והניצחון על הנאציזם במלחמת העולם השנייה.

וזה משמעות שונה באופן עקרוני.

לא ‘נוכל לחזור על זה’.

לא טנקים בכיכר.

לא סרטים, סיסמאות מיליטריסטיות ושכרון קולקטיבי.

אלא זיכרון, אבל, אובדן אנושי והבנת המחיר הנורא של המלחמה.

אוקראינה איבדה מיליוני אנשים במלחמת העולם השנייה. אדמות אוקראיניות הפכו לאחד התיאטראות המרכזיים של פעולות הקרב באירופה. לכן עבור האוקראינים תאריך זה לא יכול להיות קרנבל של גאווה אימפריאלית.

סמל הזיכרון הפך לפרג האדום – סימן לטרגדיית המלחמה ואחריות לעתיד.

היום המשמעות הזו נשמעת עוד יותר כואבת, כי אוקראינה שוב נלחמת נגד תוקפנות, אלימות טוטליטרית ורוע חדש, שמכונה יותר ויותר רשיזם.

מדוע פולחן ה-9 במאי הרוסי הפך להחלפה מוסרית

הגבורה של האנשים שנלחמו באמת נגד הנאציזם יכולה לחיות רק בזיכרון המשפחות, בהיסטוריה כנה ובראשי אנשים חושבים.

אבל רוסיה של פוטין עשתה משהו אחר.

היא לקחה את הגבורה הזו והפכה אותה למשאב פוליטי. להצדקת מלחמות חדשות. לפולחן כוח. לכלי לאילוף החברה, שאמרו לה במשך עשורים: אם צריך – נחזור על זה.

וחזרו על זה.

רק לא שחרור, אלא תקיפה.

לא מאבק בנאציזם, אלא הרס ערים אוקראיניות.

לא הגנה על שלום, אלא גיוס שנאה.

לכן ה-9 במאי הנוכחי במוסקבה – זה לא יום הניצחון. זה יום שיעבוד הזיכרון. יום שבו המדינה, היורשת של ה-NKVD, הגולאג, הגירושים והאלימות האימפריאלית, מנסה להסתתר מאחורי שמות אלה שנלחמו נגד היטלר.

וככל שרוסיה צועקת יותר על ‘הניצחון’, כך ברור יותר שהיא גנבה אותו מהמתים.

מצעד הבושה: ללא ציוד, אבל עם חיילים מצפון קוריאה

המצעד ב-9 במאי 2026 בכיכר האדומה היה אחד המראים ביותר בשנים האחרונות. לפי התקשורת, לראשונה מאז 2007 הוא התקיים ללא ציוד צבאי.

משרד ההגנה של המדינה התוקפנית הסביר את היעדר הציוד ב’מצב המבצעי הנוכחי’.

ניסוח מאוד נוח.

בשפת המציאות זה נשמע פשוט יותר: הציוד נחוץ במלחמה, הציוד נשרף, הציוד פגיע, ומרכז מוסקבה כבר לא מרגיש כמו במה בטוחה למופע האימפריאלי.

המצעד נמשך כ-45 דקות בלבד. לפי דיווחי התקשורת, לא השתתפו בו תלמידי בתי הספר סובורוב ונחימוב. אבל לראשונה צעדו בו באופן רשמי חיילים מצפון קוריאה, שנלחמו במחוז קורסק.

התמונה יצאה כמעט סמלית: רוסיה, שסיפרה במשך עשורים על ‘הגדולה המדינית’ שלה, עכשיו מוציאה לכיכר האדומה חיילים מצפון קוריאה.

לא ציוד.

לא עוצמה.

לא ביטחון.

אלא דיקטטורה מיובאת בשורה לצד הדיקטטורה המקומית.

מי הגיע לפוטין

רשימת האורחים הזרים גם היא דיברה בעד עצמה.

לפוטין הגיעו בעל הברית הבלארוסי אלכסנדר לוקשנקו, מנהיגי לאוס ומלזיה, וכן נציגים של אבחזיה ודרום אוסטיה הלא מוכרות. למוסקבה הגיע גם ראש ממשלת סלובקיה רוברט פיצו, למרות שהצהיר שלא ילך למצעד עצמו.

ברגע האחרון, לפי הדיווחים, הגיעו לבירה הרוסית ראשי קזחסטן קסים-ג’ומארט טוקאייב ואוזבקיסטן שבקת מירזיאייב.

עבור המשטר, שחולם להיראות כמרכז העולם האלטרנטיבי, זו במה חלשה. הרבה פאתוס, מעט כוח ממשי.

ובנפרד – תקלות באינטרנט הסלולרי במוסקבה. תושבים התלוננו שלא נפתחים יישומים בנקאיים, מסרים, אתרים, SMS ואפילו כמה שירותים מהרשימה הלבנה. התקבלו דיווחים גם על בעיות בטלוויזיה.

כלומר, מוסקבה ערכה חגיגת ניצחון כך שהאזרחים שלה נאלצו לחיות במצב של חשכה דיגיטלית.

מצעד ביטחון?

יותר מצעד פחד.

צו זלנסקי והיסטריה של תעמולנים רוסים

המכה הכואבת ביותר ל-9 במאי במוסקבה הייתה אפילו לא הכיכר הריקה ללא ציוד.

האירוע המידע המרכזי היה צו נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי מספר 374/2026, שנחתם ב-8 במאי. בו נאמר על ‘הרשאה’ לרוסיה לקיים מצעד ב-9 במאי בכיכר האדומה למטרה הומניטרית, לאחר משא ומתן עם הצד האמריקאי.

במסמך צוין שבזמן המצעד – מהשעה 10 בבוקר לפי שעון קייב – הריבוע הטריטוריאלי של הכיכר האדומה מוצא מתוכנית השימוש בנשק האוקראיני. שם גם פורסמו הקואורדינטות של הריבוע הזה.

וכאן התפרצו הכתבים הצבאיים הרוסים.

חלקם כינו זאת ‘השפלה מופגנת’. אחרים – ‘מבצע מידע’. שלישיים ראו בקואורדינטות ‘הכוונה תחת מסווה של מחווה דיפלומטית’.

ערוצי התעמולה החלו לכתוב שקייב כביכול הראתה: קיום המצעד בבירת רוסיה תלוי עכשיו בחתימת זלנסקי ובדיוק המשימות האוקראיניות.

זהו הדבר העיקרי.

הם הבינו זאת בעצמם.

הם עצמם אמרו בקול רם את מה שהקרמלין היה רוצה להסתיר: הכיכר האדומה הקדושה כבר לא נראית בלתי ניתנת לפגיעה. המצעד המרכזי של המשטר לא מתקיים באווירת כוח, אלא באווירת הסכמות, איומים, משא ומתן, פחד מהיכולות האוקראיניות ושמירה עצבנית על השמיים.

לקוראי נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency הסיפור הזה מובן במיוחד. החברה הישראלית יודעת מהי מלחמת משמעות, לחץ פסיכולוגי, תאריכים סמליים, בני ערובה, שבויים, הפסקות אש וניסיונות האויב להפוך את הזיכרון לנשק. לכן המכה האוקראינית ל-9 במאי הרוסי הייתה לא רק טרולינג תקשורתי, אלא גם מבצע מדויק להריסת המיתוס האימפריאלי.

מדוע זלנסקי דיבר לא על הכיכר, אלא על השבויים

חשוב לא לאבד את העיקר.

מאחורי הצו לא עמדה רק אירוניה. זלנסקי הסביר: בימים האחרונים היו הרבה פניות וסימנים על ‘הקונפיגורציה’ של 9 במאי במוסקבה על רקע הסנקציות האוקראיניות לטווח ארוך. עקרון ההדדיות בפעולות אוקראינה ידוע היטב לצד הרוסי.

אבל טיעון נוסף עבור קייב היה אחד הנושאים ההומניטריים המרכזיים של המלחמה – שחרור השבויים.

זלנסקי אמר במפורש: הכיכר האדומה עבור אוקראינה פחות חשובה מחיי השבויים האוקראינים, שניתן להחזיר הביתה.

במסגרת תהליך המשא ומתן בתיווך ארה”ב, אוקראינה קיבלה את הסכמת רוסיה להחלפת שבויים בפורמט של 1000 על 1000. כמו כן, היה צריך להיקבע מצב של שקט ב-9, 10 ו-11 במאי.

לכן המצב היה עבור מוסקבה משפיל כפליים.

מצד אחד, אוקראינה הראתה שהיא רואה בכיכר האדומה אובייקט בעל משמעות פסיכולוגית.

מצד שני, היא אמרה: היום אנחנו לא פוגעים בסמל שלכם, כי אנחנו בוחרים להחזיר את האנשים שלנו.

זו עמדה מאוד חזקה.

לא חולשה.

לא ויתור.

אלא שליטה על הרגע.

מדוע 9 במאי ברוסיה כבר לא עובד כמו פעם

התעמולנים הרוסים עצמם הודו שהצו של זלנסקי נדון יותר מההכנות למצעד. זהו תבוסת הקרמלין בשדה המידע.

במקום תמונה מונוליטית של ‘ניצחון גדול’, הקהל ראה משהו אחר לגמרי: מצעד ללא ציוד, חיילים מצפון קוריאה, תקלות באינטרנט, תגובות עצבניות, איומים של זכרובה, עצבנות של פסקוב ופחד של הכתבים הצבאיים מהקואורדינטות האוקראיניות.

המופע של פוטין הוצג.

אבל את ההערה הבימאית כתב קייב.

וזו כל האירוניה של שנת 2026.

אוקראינה, שתכננו למחוק, עכשיו הורסת את המיתוס המרכזי של התעמולה הרוסית לא רק בטילים ורחפנים, אלא גם בטקסט של צו רשמי. במסמך אחד היא הראתה ש-9 במאי במוסקבה כבר לא שייך רק למוסקבה.

תאריך זה הפך לשדה מלחמת משמעות, שבו רוסיה כבר לא מכתיבה את הכללים.

מצעד הבושה בכיכר האדומה לא היה חגיגת כוח, אלא הפגנת תלות, פחד וריקנות פנימית של המשטר.

ללא ציוד.

עם צפון קוריאה.

עם תקלות.

עם היסטריה.

עם קואורדינטות הכיכר האדומה במסמך אוקראיני.

ועם אמת היסטורית פשוטה מאוד: הזיכרון על הניצחון על הנאציזם לא יכול להשתייך למדינה שמנהלת מלחמת כיבוש.

לכן 9 במאי ברוסיה של פוטין כבר לא יום הניצחון.

זה יום שבו המשטר מנסה לצעוד על זיכרון של אחרים – ושומע יותר ויותר חזק איך המיתוס שלו עצמו נסדק מתחתיו.